Chapter 1: ההתחלה 1 - התחלה חדשה
Chapter Text
״יקירי, השעון המעורר שלך כבר מצלצל חמש עשרה דקות! אתה תאחר ליומך הראשון בבית הספר!״
את אומרת את זה כאילו זה דבר רע. כאילו אני לא מעדיף לאחר בכמה שעות. או ימים.
״כן אמא, אני בא.״
מארין גרר עצמו מחוץ למיטתו, קומתו שחוחה מעט כאשר הוא השתרך לארון הבגדים שלו, זורק על עצמו פריטים ברישול.
שום דבר לא מוצא חן בעיניי ולא יעזור כהוא זה עם הבעיה האמיתית שלי - שאני לא אוהב את הדמות שמשתקפת במראה. אותי.
הוא בחר חולצה אקראית בחוסר עניין ואז עבר לחדר המקלחת, מביט בעצמו במראה.
נו, זה שוב אני.
שיערו היה סבוך ולא מסודר על ראשו. מארין ויתר על השימוש במברשת וסידר אותו קלות בידיו עד שקיבל צורה פחות או יותר סדורה.
נראה לי שזה בסדר .
עיניו סקרו את פניו תוך כדי צחצוח השיניים, מבטן הביקורתי נח על הזיפים שהחלו לצמוח.
אולי אני צריך להתגלח.
ידו נשלחה לעבר סכין הגילוח, אך נעצרה לפני לקיחתו.
מה הטעם, זה לא כאילו זה משנה.
הדמות שבמראה נתנה בו מבט שיפוטי במיוחד, עיניו הכחולות מסתכלות בחזרה לתוך נשמתו.
טוב, לפחות העיניים בסדר. יכול להיות שעל בן אדם אחר הן היו מתאימות במיוחד.
הוא נאנח וסובב את ראשו בתקווה שזה יגרום למחשבה לשכוך. זה לא עזר.
המדרגות חרקו קמעא כאשר הוא ירד למטה, היכן שהוריו כבר טרחו בהכנות של הבוקר.
״אתה צריך להתגלח יותר טוב, נערי!״ אמר טום אביו. ״אתה רוצה להיראות יפה בשביל הבנות, לא?״
אני לא בקטע של בנות, אבא. אולי יום אחד יהיה לי האומץ לספר לך את זה.
״ובכן… לא ממש...״
אחרי הכל, מה ההבדל?
״נו באמת, איפה האופטימיות שלך? יש המון בנות בחוץ. לא כולן הן כמו קלואי, אתה יודע.״
סאבין אמו התערבה בנסיון לעזור, אלא שגרמה בדיוק לתוצאה ההפוכה.
״אוי, אמא, למה בכלל הזכרת את השם שלה?״
פניו של מארין קדרו כאשר הוא התיישב לאכול את ארוחת הבוקר, לא מסוגל לסלק את דמותה של קלואי ממוחו. הוא לקח ביס חסר-טעם מהחביתה שלו והניח את המזלג.
והנה הלך לי התאבון. אני לא חושב שהבעיה היא בחביתה…
לגימה ממיץ התפוזים עודדה את רוחו, הטעם חזק וחד מכדי להתעלם ממנו.
״נו, תתעודד!״ בא טום. ״קח את המקרונים האלה לבית הספר, אולי הטעם ימתיק את היום שלך!״
״תודה, אבא, הם מעולים.״ הוא אמר כאשר הוא לקח את הקופסה, מחייך לעברו בלב לא שלם.
אני מעריך את המחווה… אבל נראה שזה יותר בכיוון של לשחד את חברי כיתתי עם אלו. כנראה שכל דבר שווה נסיון בנקודה הזו.
---
מארין התקדם לבית הספר בו כבר כל התלמידים התרוצצו ודיברו עם חבריהם.
כרזות בירכו את התלמידים החדשים והכל הרגיש נקי וחדש. המסדרונות קושטו בזרי פרחים. מארין שאף אוויר, מתענג לרגע על הניחוח הפרחי והמשיך לעבר הכיתה.
הכיתה נצבעה לאחרונה ואפילו הריהוט תוקן. מארין הרשה לעצמו רגע של התרגשות, לפני שייאוש ועייפות שוב תקפו אותו.
אולי זה נראה חדש, אבל המראה הזה לא ישנה שום דבר עבור אנשים כמוני. אני עדיין אאלץ להיות כאן בקרב בלתי פוסק של כוח רצון כנגד בריונות והצקות.
הוא הלך בזהירות לעבר הכיסא שלו והחל לצפות בחברי כיתתו.
טוב אז הנה נינו, הוא בערך-סך הכל בסדר איתי. משהו שאני ממש לא יכול להגיד על קים. מקס גם הוא לא מרושע אבל הוא חבר של קים, אז… לפחות אני לא רואה אותה , אולי אנחנו לא באותה-
״מה אתה חושב שאתה עושה?״ קריאה רמה עצרה את מחשבותיו ואיששה את פחדיו.
קלואי. המרושעת מכולם. לחיי החדש שהוא ישן, התחלה חדשה שאיננה כזו.
״אוף. שוב התחלנו.״ הוא רטן לעצמו, מקווה שקלואי לא תשמע.
קלואי קרבה, מבט מאשים על פניה.
״זה הכיסא שלי.״
״אבל קלואי, זה תמיד היה...״ הוא חשב להתנגד לה, אבל מיהר לסגת. ״עזבי, פשוט… שבי כאן, לא איכפת לי.״
״שבי כאן? לא צריך את רשותך, זה תמיד היה המקום שלנו.״ הוסיפה סברינה, מבט של בוז על פניה.
סברינה לקחה לעצמה אחד מהמקרונים של מארין בלא רשות, ואז החוותה תנועה של הקאה בידיה.
״איכס, הם כל כך מגעילים!״ היא אמרה, למרות שמיהרה לקחת עוד אחד עבור חברתה.
קלואי התעלמה מהמקרונים כאשר היא היתה עסוקה בללמד את מארין את החוקים החדשים.
״תקשיב. אדריאן מגיע היום והדבר האחרון שהוא צריך הוא מישהו שהעליזות שלו מוציאה שם רע לכיתה. תתרחק ממנו, הבנת?״
מארין ניסה כמיטב יכולתו להתעלם מהעלבון הבוטה ולהתמקד בשאלה המעניינת.
״מי זה בכלל אדריאן?״
קלואי וסברינה צחקו, מה שגרם למארין להתחרט על שאלתו.
״אדריאן הוא דוגמן מפורסם. יפה, עשיר, זוהר, מישהו לשאוף להיות כמוהו. בדיוק כמוני. ובדיוק כמוני, הוא כל מה שלעולם לא תהיה ויש לו כל מה שלעולם לא יהיה לך.״
קלואי עסקה בלהתענג על התיאור בעוד שסברינה נזפה במארין על שאלתו.
״מפסידן כמוך שאפילו לא יודע מי הוא אדריאן, ראוי שישב רחוק ממנו ככל האפשר. אתה גם ככה המבוכה של הכיתה.״
מארין פתח את פיו כדי למחות, אך בחר שלא לעשות זאת.
את טועה. יום אחד, אני אהיה מעצב מפורסם ומצליח וכל אחד ואחת מכם יצטערו על איך שהתייחסו אליי. אני פשוט צריך להחזיק מעמד.
הוא לקח את התיק בלא מילים ועבר למקום אחר.
או לכל הפחות זו היתה תוכניתו, כאשר נערה שהוא לא הכיר אחזה בו והושיבה אותו לידה. מסתמן שהיא שמעה את השיחה ותכננה להגיב, לפחות לפי הבעת פניה כלפי קלואי בורז׳ואה.
״היי, מי בחר בך למלכת הכסאות?״ היא מחתה
״אני. בהצלחה עם להסיר ממני את הכתר עם חברך המצורע.״ צחקה קלואי בתגובה.
אז בדיוק נכנסה גברת בוסטייה לכיתה, מפסיקה באחת את האירוע.
״האם כולם מצאו את מקומם?״
״היי, אל תתן לה לפגוע בך.״ פנתה הנערה החדשה אל מארין.
הוא הניד בראשו.
״הלוואי ויכולתי… היא ממררת את חיי. המחשבה היחידה המנחמת אותי היא שאהיה חופשי ממנה כאשר אסיים את בית הספר.״
״אני אליה, מה שמך?״
״אני מארין״ הוא ענה. ״נעים להכיר.״
״למי שאינו מכיר אותי, אני גברת בוסטייה ואני אהיה המחנכת שלכם השנה.״
לפחות כאשר ישנו שיעור, אני לא צריך לספוג שום צרות. אני מוגן לרגע.
מארין הוציא מתיקו את ספר ההיסטוריה, אותו הספר מהשנה הקודמת. ספר אשר הכיל על כריכתו עוד תזכורת מרה.
״מארין ההומו״, מקושקש בעט על כריכתו, מתנתו של קים.
מוגן, מה?
״כל מה שאתה לא, כל מה שלעולם לא יהיה לך.״
כמו ספר היסטוריה נקי.
חזיון אירועי השנה הקודמת שוב קם לתחייה במוחו של מארין.
---
״מי עשה את זה?״
מארין הסתכל על חברי כיתתו, מנסה לחלץ ממבטם מי עשה זאת. יותר מדי מהם חייכו מכדי שיכל להצליח לעשות זאת.
עליך לעמוד מולם! תראה להם חולשה והם יעוטו עליך כמו טרף.
… קל להגיד, קשה לעשות.
הוא הסתכל שוב בספר ההיסטוריה שלו. קשקוש בעט אדום קישט אותו, קצת כמו קוץ שנעוץ בבשר וכואב באותה מידה.
״מארין ההומו.״
״בבקשה… תגידו לי מי עשה את זה.״
עייפות השתלטה על קולו.
אני אברר מי עשה את זה! אני…
טיפה.
עוד טיפה.
הספר זכה בקישוט נוסף, כאשר דמעותיו של מארין החלו מטפטפות עליו.
מארין לקח את הספר בחיקו וברח מהכיתה, רגליו נושאות אותו הרחק ככל האפשר, צחוק קל של חברי כיתתו מלווה את יציאתו.
כשנינו מצא אותו בפינה נידחת של בית הספר, דמעותיו כבר יבשו.
״אחי, ראיתי את זה, זה היה קים.״
מארין נאנח.
״תודה, נינו. אני… אין שום דבר שאני יכול לעשות, מה?״
נינו הניד בראשו.
״אני מצטער.״
---
אולי פספסתי את השעה הראשונה ואת בחירת הכסאות, אבל לפחות לא פספסתי את כל היום. כנראה שבכל זאת המזל איתי.
״היי, אדריקינס! הנה הכסא שלך. שמרתי אותו בשבילך! בדיוק מולי!״
או, יופי, אז גם זה הסתדר!
״תודה קלואי, זה ממש נחמד מצידך!״
קלואי וסברינה הלכו שניה לעשות משהו אחר, מה שפתח לאדריאן הזדמנות להציג עצמו לתלמיד שישב לידו. מה שהכי בלט לגביו היו האוזניות הכתומות שלו.
״היי, אני אדריאן, נעים להכיר!״ הוא הגיש את ידו ללחיצה ונענה באחת חזקה.
״יו, אני נינו. אז אתה הנער שקלואי הזכירה קודם?״
באותו רגע אדריאן קלט בזווית העין את קלואי וסברינה.
״מה אתן עושות?״ הוא שאל, כאשר הוא הבחין בהן שמות מסטיק על מושב אחד הכסאות.
״החצוף שיושב כאן צריך תזכורת על המקום שלו. אני פשוט מוודאת שהוא יחלוק כבוד, זה הכל.״
״את באמת חושבת שזה ראוי?״
״אוי, אדריקינס חמוד, יש לך המון מה ללמוד על בית הספר. צפה במאסטרית.״
אדריאן לא השתכנע ועמד להסיר את המסטיק מהמושב, כאשר הוא שמע קול גברי מדבר אליו.
״אה, אז זו הדרך המועדפת עליך. כמה מקורי.״
הקול נאנח כאשר קלואי וסברינה צחקו.
״אהה… אני...״ ניסה אדריאן למחות, כאשר הוא פנה לעבר מי שהניח שהוא התלמיד היושב בכיסא.
הדבר הראשון שהוא הבחין בו שהיה מדובר בנער עם פוטנציאל לא ממומש. שיער שחור חלק, עיניים כחולות… אם הוא היה דואג לעצמו, יכול להיות שהיה נראה מאוד נאה. אלא שהוא היה נראה מוזנח מעט ובגדיו לא תואמים אף הם.
״ולחשוב שקיוויתי שהשנה תראה אחרת. כמה טיפשי מצידי״ הנער אמר לעצמו.
״לא, לא, באמת שניסיתי להסיר את המסטיק!״ ניסה אדריאן להציל את המצב, ללא הועיל.
קלואי וסברינה המשיכו לצחוק.
״אני יכול לראות בעצמי שאתה חבר של קלואי. אין לך מה לעבוד עליי.״
״אתה רואה?״ אמרה קלואי, ״ילד-הומו יודע בדיוק את המקום שלו. ככה ראוי.״
מארין כיסה את המסטיק בפיסת נייר והתיישב ליד אליה.
״הנה לך. עכשיו אתה יודע. אדריאן אגרסט, דוגמן על והחבר של קלואי.״ העירה אליה.
״אני בטוח שהוא לא רגיל לראות אנשים מתחת המעמד שלו, או שפשוט לא איכפת לו״ רטן מארין.
---
אליה לא התעניינה במיוחד בשיעור, אלא בחברה לספסל הלימודים. היא מהר שמעה ממנו שהוא רוצה להיות מעצב מפורסם לאחר סיום בית הספר. למרות שלא היתה מומחית בתחום, הסקיצות אשר מארין הראה לה נראו מוצלחות במיוחד. אלא שהיה עוד דבר שמשך את תשומת ליבה.
מארין נראה שמח במיוחד כאשר הוא חלק עמה את הסקיצות שלו. לרגע, הוא נראה כאילו הוא אדם אחר לגמרי. פניו קרנו מאושר כאשר הוא התגאה בעבודתו.
ובצדק. מבלי להזכיר שחיוך הולם אותך פי כמה מהפרצוף הקודר מקודם.
היתה להם שעה חופשיה אחרי השיעור, אליה לא הופתעה במיוחד כאשר מארין אחז בידה וגרר אותה קדימה.
״לאן אתה לוקח אותי?״ היא שאלה
״למקום הכי טוב בבית הספר!״ הוא חייך והמשיך לרוץ קדימה.
״אני גאה להציג בפנייך… חדר האומנות!״
כאילו הוא אדם אחר לחלוטין.
מארין נכנס, מציג לאליה את כל חלקיו של חדר האומנות.
קיר לציור אומנות קיר, נוקה לאחרונה מהיצירות אבל עם כמה סימני צבע עקשניים. שולחנות לכתיבה ואיור, שרוטים קלות מהשימוש בהם גם לאחר הנקיון לכבוד השנה החדשה. וגם…
״הנה היא. מכונת תפירה מדגם חדיש. החברה הכי טובה שלי והיחידה שלי בבית הספר.״
הוא צחק, אלא שלאחר רגע הוא קלט מה בדיוק נפלט מפיו והחיוך נמחק מפניו.
״אני… כלומר...״
הוא התיישב לידה, מוציא מן המגירה כובע דרבי.
״עבדתי עליו שנה שעברה ולא סיימתי.״
אליה העבירה את ידה על הבד. הוא היה יציב למגע אך עם זאת נוח.
מארין הפעיל את המכונה ונראה מהורהר, כאילו חושב על צעדו הבא. לאחר היסוס, הוא כיבה את המכונה.
״אנחנו לא אמורים להיות כאן בלי מורה, אז כדאי שנלך.״ העיר בלא רגש.
אליה כבר הבינה שהיה זה רק תירוץ. חושיה החדים רמזו לה שאין שום סיכוי שמארין כבר לא עבד כאן בעבר בלי השגחת מורה, מפר את החוק הזה יותר מפעם אחת.
״מקום מגניב״ היא ניסתה לעודד אותו, בהצלחה חלקית למדי.
״ואהבתי ממש את הכובע״ הוסיפה. זה כבר הצליח קצת יותר.
״חכי שאשלים אותו אם כך.״ חיוך קל מצא את דרכו לפניו של מארין.
---
מארין נפרד לשלום מאליה ונשרך לעבר הדלת הראשית של בית הספר. הוא פתח אותה בזהירות, רק בכדי לגלות שגשם זלעפות ניתך מתוך שמיים אפורים.
התחלה חדשה, מה? מזג האוויר הנעים של הבוקר הוא כבר זיכרון רחוק. לפחות עכשיו העגמומיות אינה נחבאת.
הוא עמד לו מתחת מחסה כאשר הוא הבחין באדם נוסף עומד לידו.
האדריאן הזה ממקודם. והוא הרגע הבחין בי. זה הדבר האחרון שהיה חסר לי כרגע.
״היי!״ קרא אדריאן.
מארין התרחק לו מעט וסובב את ראשו לצד השני בחוסר רצון מופגן לתקשר.
״היי, תקשיב חבר… אני באמת ניסיתי להסיר את המסטיק הזה מהכסא שלך.״
עיניו של מארין נפקחו והוא סובב את ראשו לכיוון אדריאן.
אני בטח חולם. הוא באמת אמר את זה?
״אז… אתה לא...״
הוא ניסה להרכיב משפט שלם וגילה שאינו מסוגל לעשות זאת.
״רציתי להציק לך? כמובן שלא. באתי לכאן ללמוד ולפגוש חברים חדשים.״
הוא כנה לגבי זה. הוא לא רואה אותי כשק חבטות כמו כל האחרים.
״אפילו לא קלטתי את שמך.״
״שמי… שמי מארין.״
ליבו של מארין כמעט והחסיר פעימה, דבר אשר הוא היה בטוח שאדריאן הצליח לשמוע, גם עם קולות הגשם אשר עמעמו את הרעש.
אך היה גם צליל ללא קול אשר הוא פספס.
צליל שבירה, כאשר שריון המגן הכמעט בלתי חדיר שהוא בנה לעצמו, שכבה אחר שכבה של הגנה עצמית מבריונות והטרדות בלתי פוסקות, שכבה אטומה המגנה על רגשותיו, נסדקה קלות.
אדריאן הוציא את ידו מעבר למחסה וטיפות גשם הצטברו על ידו.
״ממש גשום. אבל יש לי הסעה. אתה צריך במקרה מטריה, מארין?״
הוא הניד קלות בראשו ואדריאן הוציא מתיקו מטריה שחורה. לחיצה קלה והמטריה נפתחה בשריקה, מוגשת לו.
מארין שלח קדימה יד רועדת קלות בכדי לאחוז במטריה.
זה… זה כל כך נחמד, כל כך לא כמו…
ידו הרועדת של מארין אחזה במטריה ומבלי משים, לחצה על הכפתור. בתוך שניה המטריה נסגרה מעליו.
אדריאן צחק לרגע והשיק את אגרופו לכתפו של מארין.
״שמור על עצמך, כן?״
״כ-כ-כן...״
עיניו של מארין ננעצו בדמותו של אדריאן אשר נופף לו לשלום והתקדם לעבר האוטו. עד כדי כך שהוא בקושי הבחין שתיק בית הספר שלו נפל וחפציו החלו להתגלגל על המדרכה.
הוא לא הולך להשפיל אותי או להכות אותי או להעליב אותי.
הוא מישהו שאני יכול לבטוח בו.
אני מרגיש… בטוח לידו.
.
.
.
הו, אדריאן!
אולי דברים אכן עמדו להיות שונים השנה אחרי הכל.
---
בלי שאף אחד מהם שם לב, דמות נוספת צפתה במתרחש, לבושה בחולצת הוואי ומלווה ביצור קטן וירוק.
״האם אתה בטוח בבחירתך, מאסטר?״ שאל וייז.
״כמובן. הוא הולך להיות חתול שחור נהדר…
… והיא הולכת להיות חיפושית בלתי נשכחת.״
Chapter 2: ההתחלה 2 - לב אבן
Summary:
אולי בכל זאת כמה דברים יכולים להביא להתחלה חדשה
Chapter Text
קולות ציוץ הציפורים ליוו את הגשם השוכך.
״פטריכור״ חשב לעצמו מארין כאשר הוא שאף קצת מן הריח של אחר הגשם והתיישב לו על ספסל כדי לעבד את אירועי היום.
אז… קלואי בכיתה שלי, זו אכזבה נוראית. אבל אדריאן… הוא משהו שלא ציפיתי לו כלל וכלל.
חסרת-בית שכבה לצד מארין. הוא חשב עד כמה ודאי היה הגשם חוויה לא נעימה עבורה, אלא שהיא בכל זאת נראתה מרוצה יחסית.
האישה קמה אט והסתכלה על מארין במבט בוחן, אלא שזה התחלף במהרה בחיוך של היכרות.
״היי… אני מכירה אותך, אתה דופיין-צ׳אנג, נכון? נהגתי להזמין לחם מהמאפיה שלכם.״ אמרה האישה.
״הו?״
מארין ניסה לאמץ את מוחו, ללא הועיל.
״פאני. פאני דה טרבייה״
הו!
היה לו זיכרון עמום שלה כגברת נחמדה ומנומסת, אך לא הרבה מעבר לכך.
״נהגתי לעבוד כחייטת פרטית, אלא שלאחרונה אני לא מספיק בריאה כדי לעסוק בכך.״
עכשיו הוא כבר נזכר ביותר פרטים. הוא נזכר כיצד היא ואמו הציגו אחת לשניה עבודות רקמה מדי פעם. ייתכן אפילו שהיה זה אחד הדברים שגרם לו להתעניין באופנה.
״את יודעת מה, פאני? חכי כאן, אני חוזר עוד רגע!״
כמו כל מאפייה המכבדת את עצמה, למאפיית דופיין-צ׳אנג היתה שקית ייעודית למאפים אשר לא נמכרו והיו מיועדים לצדקה. מארין בחר כמה פריטים מהטובים ביותר שיכל, ארז אותם וחזר לפארק.
להפתעתו כאשר חזר, מצא את פאני משוחחת בחופשיות עם בת כיתתו.
״מילן?״
״הו, שלום מארין!״ היא אמרה, כאשר שתיהן הסתכלו על שקית הלחם שבידו. ״לא ידעתי שגם המאפייה שלכם משתתפת בתוכנית נגד בזבוז מזון!״
עיניה של פאני אורו למראה השקית ולאחר מכן לריח המאפים ולטעמם.
״זה פשוט נפלא, מזכיר לי קצת מהתקופות בהן יכולתי להרשות לעצמי.״
לאחר כמה נגיסות, היא נאנחה ושמה את שאר הלחם בכיס מעילה.
״האם אתן מכירות אחת את השניה?״ שאל מארין, מופתע מעט מהקשר הלא צפוי.
״מילן היא אקטיביסטית, ראיתי אותה פה ושם בהפגנות״
מילן הנידה את ראשה באישור. ״רק עושה את המעט שאני יכולה כדי לוודא שפריס היא עיר טובה יותר לכולנו.״
מארין לא נטה לסמוך על יכולתו לשפוט בני אדם, אבל משהו בהתלהבות של מילן נראה מאוד משכנע עבורו.
כמה נחמד שיש מישהי כמוה בכיתה.
״עכשיו אני מתנצלת אבל אני חייבת לעזוב, ישנה הפגנה שאני הולכת אליה.״
״הו!״ אמרו פאני ומארין ביחד. ״על מה ההפגנה?״
״את האמת אני עדיין לא יודעת״ היא הודתה, ״אני אקבל את כל הפרטים שם.״
בדיוק כשאמרה זאת, החלו פועלים מטעם העירייה להתפזר בפארק, מודדים ומסמנים סימוני גיר.
״המ? האם משהו קורה?״ שאלה פאני.
״נאלץ לבקש מכם לעזוב״ ענה אחד העובדים. ״אנו מתקינים כאן ספסלים חדשים.״
״כמה נחמד! ספסלים חדשים!״ פאני הסתכלה עליהם בתקווה.
״חה. חכי שתראי אותם״ ענה אחד, חיוך מסתורי ומחשיד מעט על שפתיו. נדמה היה כי חושיה של פאני מתחדדים לקראת משהו שלא בישר טובות. בו בעת, פועל אחר בא וטפח על כתפה בחמלה.
״אני ממש מצטער״ אמר.
״על מה יש לך להצטער?״ שאלה פאני את העובד הידידותי, אלא שנראה היה שהיא כבר מבינה במה העניין. תוך כמה רגעים, נדמה היה כי חששותיה התאמתו. מנוף החל להעביר את הספסלים החדשים לפארק.
מארין מעולם לא ישן ברחוב, אך גם לו היה ברור כי אין שום דרך שבה יכול חסר בית לישון בנוחות על ספסל שכזה. הזויות, החציצה וגם מוטות הברזל, היה נראה כי כולם תוכננו כדי להדיר את חסרי הבית מהמקום.
״בבקשה, לא...״ התחננה פאני, אך ללא הועיל.
ליבו של מארין נחמץ למראה האכזריות.
מי ישמע את בכיה, קריאתה למינימום של כבוד בשנתה כדיירת רחוב?
וגם לו פתחו עובדי הבניין את ליבם, האם יכלו לעשות משהו?
מארין ראה איך פאני צועדת הרחק משם בראש מורכן, נראית מובסת ורצוצה.
״נסי ללכת לכיוון השני״ קרא אחריה אחד העובדים. ״ייקח יותר זמן עד שהתקנת הספסלים תגיע לשם.״
״טוב, נראה לי שהבנתי בדיוק על מה המחאה היום״ נאנחה מילן, ״כדאי שאמהר.״
״האם… האם אני יכול לבוא איתך? שאל מארין ומילן הנהנה.
---
זמזום מנוע הפר את השקט בעוד קרני אור בודדות הפרו את החשיכה, שניהם מרעידים ולו במעט את עולמו השקט של עש לילה במאורתו.
״כן, בדיוק הרגשות שאני צריך. ייאוש כנגד עירייה חסרת רחמים. זעם כנגד משרתי ציבור עם לב של אבן. עוף, אקומה שלי, והשחר את ליבה!״
---
פאני שוטטה ללא מטרה, מנסה להרחיק את עצמה ככל שיכלה מהפארק. לבסוף הייאוש גבר עליה והיא נשענה על אחד מהעצים בשדרה, ממררת בבכי. הולך רגל התנגש בה קלות מבלי משים ולא טרח אפילו להתנצל.
פאני כלל לא הבחינה בפרפר המעופף, אשר נחת על כיכר הלחם שבכיסה.
אלא שאז היא הרגישה מעין קשר מנטלי נוצר וזוג עיניים כסופות מסתכלות לתוך נבכי נשמתה.
״לב-אבן, אני הוא עש לילה. האם לא תרצי לסגור את החשבון עם מי שסירבו להקשיב לתחינותיך, אלו עם לב אבן אמיתי?״
״בחפץ לב, עש לילה.״
הערפל הסגול-שחור עטף אותה וכאשר הוא התפוגג, היא הפכה ללב-אבן, ענק העשוי כולו מאבן.
---
מארין ומילן הלכו באותה שדרה, כאשר רעש מחריש אוזניים ורעידתה של האדמה זעזעו את שניהם.
הם הסתכלו לכיוון לב-אבן בפחד גדול, מנסים לעבד את קיומה של המפלצת ללא הצלחה יתרה.
״מה… מה זה הדבר הזה?״ צרחה מילן בפחד. מארין מיהר למשוך אותה מחוץ למסלול הליכתו, מציל אותה מלהמחץ תחת צעדי רגליו. למזלם, לב-אבן לא הקדיש להם שום תשומת לב.
״אין לי מושג, אבל כדאי שנברח מכאן!״ מארין ענה ושניהם ברחו מהר מן האזור.
מארין רץ מהר ככל שיכל, רגליו נושאות אותו לעבר ביתו וחדרו. הוא ניסה לשכוח את המראה אך ללא הועיל. מה יעזרו פחדיו אם אין שום דבר שהוא יכול לעשות בנידון?
ובכן, אולי אליה תתעניין. נראה לי שהיא ממש תרצה לעקוב אחרי הדבר הזה ולצלם אותו.
בדיוק כאשר הוא בא להוציא את הטלפון מתיק בית הספר שלו, משהו נפל ממנו, חפץ אשר הוא לא זיהה. הוא הרים אותו ובחן אותו בקפידה.
החפץ נראה כמו קופסת עץ שחור מקושטת במיוחד מצופה בלכה עם חריטות מסוגננות ולא מוכרות.
״הא? מה זה עושה כאן?״
הוא פתח בזהירות את הקופסה, סקרן לגבי זוג העגילים שמצא בתוכה, כאשר יצור אדום עם נקודה לראשו הגיח פתאום, כאילו משום מקום.
״קודם מפלצת ועכשיו אני מדמיין דברים.״ המהם לעצמו.
״מה? ובכן, דמיין את זה!״ היצור עף היישר לתוך צד ימינו של מארין.
״אאוץ׳! למה עשית את זה?״
רגע…
״את אמיתית!״
״כן! שמי הוא טיקי ואני קוואמי.״
״זאת ודאי מתיחה של אבא שלי.״
מארין נופף בידיו, כאילו מנסה למצוא את החוטים אשר לכאורה מניעים את טיקי.
״אין לנו זמן לזה. אתה חייב להקשיב. עלינו להביס את לב-אבן.״
מארין בחן אותה בעיון מכמה כיוונים.
״נראה לי שאת קצת קטנה מדי בשביל זה.״
״אל תהיה טיפשון. יש כח על בתוכך שרק מחכה להשתחרר.״
״כח על? כח העל היחיד שלי הוא להיות בדיחת-העל של בית הספר!״
טיקי התעלמה באלגנטיות מתגובתו של מארין.
״נסה לזכור את החלקים החשובים. מה שמפעיל את הכוח שלך הוא ׳קמע המזל׳ אבל אתה תשנה צורה לאחר 5 צפצופים של העגילים, אז חכה לרגע המתאים להשתמש בו.״
מארין הסתכל בה, עדיין לא משוכנע בשום צורה, אבל בכל זאת ענד את העגילים לאוזניו כפי שטיקי ציפתה.
״אוקיי, אני אנסה לזכור את כל זה.״
״אחרי זה, עליך למצוא את החפץ אליו נכנס פרפר האקומה ולשבור אותו ואז לתפוס את הפרפר שהשתחרר בעזרת היו-יו שלך.״
מארין הניד בראשו.
״אני עדיין חושב שזו סוג של מתיחה.״
״אז אין לך בעיה להגיד ׳טיקי, נקודות׳, נכון?״ הקניטה אותו טיקי.
״טיקי… נקודות?״
---
מארין עוד הספיק להבחין בדמותה של טיקי נשאבת לתוך העגילים שלו. כעת כבר לא היתה שום צורה בה היה יכול לחשוב כי מדובר במתיחה. גופו כאילו קיבל חיים משלו, ידיו עוברות מעל פניו ומסכה אדומה נוצרת מעליהם. שינוי הצורה המשיך לעבר שאר גופו, מכסה אותו בדפוס אדום-שחור של משושים קטנטנים ועל ירכו נוצר היו-יו אותו טיקי הבטיחה.
״ובכן, זאת הפתעה.״ אמר בקול כאשר הסתכל על עצמו במראה והבין שישנו משהו מפתיע אף יותר משחשב בתחילה.
״רגע… אני בת עכשיו?״
משהו במילים האלו הרגיש לו נכון. יותר מדי נכון. אפילו מפתה.
מפתה… אבל לא אמיתי.
אולי יש לי אגו חלופי נשי , הוא (או היא?) חשב, אבל זה לא באמת אומר שאני בת עכשיו?
אלא שהיא (או הוא?) לא היתה מופתעת מכך שהתחושה המוזרה לא פגה. הדמות שנשקפה אליה היתה מראה חזק משיכלה לבטל אותו.
הוא (או היא?) הניף את ידו ועדיין הסתכל בפליאה כאשר הדמות שבמראה עשתה בדיוק אותו הדבר, מסתכלת עליו בפליאה אף היא.
״ובכן… זה הזמן להציל את העולם, נכון טיקי?״
לא היתה תגובה.
״הו, כנראה שהיא חלק מהחליפה שלי. אולי זו הסיבה שיש לי דמות נשית!״
הגילוי הזה גרם לו לתחושת אושר על פיצוח התעלומה ובה בעת גרם לתחושת דכדוך קלה.
כאילו היא רצתה שמשהו בתוכה יהיה נשי ובגלל אותו משהו היא קיבלה את הצורה הזו. אבל לא, היא הייתה בן. גורל לא מוצלח במיוחד, עד כמה שהיא הרשתה לעצמה לחשוב עליו, אבל גורל בכל זאת.
״אז מה, חיפושית.״ היא לחשה לעצמה.
הדמות הנשית שלי.
יש לי דמות נשית.
אני יכולה להתנהג כאישה בדמות הזו.
---
מארין עזבה את חדרה למרפסתה כאשר היא שקלה את האופציות שלה. היא שלפה את היו-יו שלה ורעיון צץ במוחה לגבי שימוש בו כאמצעי להתנייד.
רעיון משוגע קצת אבל שווה נסיון, לא?
זריקה מוצלחת והוא נתפס על גרגוייל מאבן בכנסיה הקרובה. היא משכה קלות בחוט ומצאה עצמה מועפת קדימה.
זה עובד!
היא נחתה במרפסת של הכנסיה, שם כבר עמדה דמות אחרת, דומה לה אך לבושה שחורים. מכיוון שהיא היתה גיבורת החיפושית, אז הם בטח היו-
״חתול שחור, שמח להכיר אותך. את בטח השותפה שהקוואמי שלי סיפר לי עליה.״
״ובכן, הקוואמי שלי לא אמרה כלום על שותף...״ היא ענתה, ״אבל אכן עדיף שנהיה שניים נגד אחד.״
״אממ… לגבי זה, יש לי חדשות רעות, שותפה.״ חתול שחור קרא כאשר הוא הצביע לרחוב מתחתיהם. קבוצה של העתקים של לב-אבן צעדה שם, זורעת הרס ברחבי פריס. בינות להם, היא הבחינה שהעתק אחד לובש ז׳קט מוכר.
פאני?
אותה לב אבן לובשת הז׳קט הפנתה את אצבעה לדר רחוב נוסף והם הפכו מיד להעתק מושלם של לב אבן, מצטרפים לצבאה ההולך וגדל.
״חייבים לעצור אותם לפני שהם יצאו משליטה!״
חתול שחור ניתר לתוך המהומה ומארין הצטרפה, משתמשת שוב ביו-יו שלה כדי להגיע. למזלו הרע של חתול שחור, הוא נחת בדיוק באמצע של קבוצת העתקים, בעוד מארין נזהרה יותר בתכנון מקום הנחיתה שלה.
״חתולאגאן!״ הוא קרא ונגע ברצפה, גורם לחור להיפער האדמה ומעניק לו הזדמנות לקפוץ למקום מבטחים.
״וואו, זה היה מגניב. כדי שאכין עוד אחד כזה. חתולאגאן!״ הוא ניסה שוב, אלא שכלום לא קרה.
״נראה שגם הקוואמי שלך שכח להסביר לך כמה דברים חשובים! יש לך רק הזדמנות אחת. אני מניחה שתורי עכשיו… קמע המזל!״
מארין פתחה את ידיה כדי לתפוס זרנוק מים שנפל אליה כאילו מן השמים.
זרנוק? זה כמעט קל מדי!
״חפה עליי, שותף!״ היא אמרה, וחתול שחור מיהר להרחיק מהמקום כמה העתקי לב-אבן בעזרת אלתו. מארין הצליחה להגיע לברז כיבוי אש קרוב וניסתה לכוון את זרם המים לעבר כיס הז׳קט של לב אבן, ללא הצלחה.
אני צריכה יותר מזה.
היא החליקה בין רגליו של לב-אבן אחד, קופצת מעל שניים אחרים ודוחפת את הצינור הישר לתוך כיס הז׳קט של לב-אבן המקורית. כיכר הלחם נספגה במים ותוך שניות התפוררה. ברגע אחד כל העתקי לב-אבן חזרו להיות בני אנוש מבולבלים בעוד הפרפר החל לעוף בנסיון להתרחק משם.
״אתה סיימת לעשות צרות, אקומה קטן!״ היא קראה והשליכה את היו-יו שלה, תופסת את האקומה ומטהרת אותו.
״להתראות, פרפר חמוד!״ היא נופפה לשלום לפרפר הלבן אשר הגיח מתוך היו-יו ואז הפנתה את מבטה לעבר הזרנוק שבידיה.
״החיפושית… המופלאה!״ היא קראה כאשר השליכה מעלה את הזרנוק והוא הפך למטר עצום של חיפושיות אשר כיסה כמעט את כל פריז, מתקן גם את הנזק אשר לב-אבן והעתקיה גרמו.
צפצוף העגילים הזכיר לה שזמנה הולך ואוזל.
״מחר בשמונה, אותה קתדרלה, אל תאחר, שותף!״ היא קראה ומיהרה לעזוב.
---
העגילים שלה צפצפו את צפצופם האחרון בדיוק כאשר היא הצליחה להתחבא בסמטה, החליפה נמוגה מעליה.
״אני הייתי… גיבורת על,״ היא מלמלה ״אבל עכשיו אני שוב נער, אני-״
משהו בלהיות החיפושית ריגש אותה מעבר לכוחות העל שלה.
משהו בחליפה הרגיש לה מתאים מעבר להתאמה הפיסית.
המחשבה על כך שהיא חזרה להיות נער גרמה לה לבחילה והיא כבר הבינה בדיוק למה.
היא תאלץ לחיות את הפער בין האגו הנשי שלה, משוחרר בצורת גיבורת על, ובין חיי הנער אותו היא נאלצת לחיות.
ההצקות. ההטרדות. ההומופוביה.
לו רק יכולתי באמת להיות החיפושית. לו רק באמת היה לי את זה.
וכאילו לחזק את המחשבה, תיק בית הספר שלה החליק ותוכנו נשפך סביב, מזכיר לה דברים שהיא רצתה לשכוח. יד עדינה ומטופחת הרימה את ספר ההיסטוריה ועיניה נפקחו לרווחה.
הקשקוש לא היה שם יותר.
מה?
כאילו מעצמן, דמעות של שמחה החלו לזלוג, ידה מרפרפת את כריכת הספר הנקי.
זה נעלם! הדבר הנורא הזה, לא שם יותר לרדוף אותי. התזכורת למקומי בסדר החברתי. כמה דמעות זלגו בגלל הקשקוש הזה?
בינות דמעותיה, היא הבחינה גם במשהו אחר. היד שלה, היד אשר החזיקה את הספר, היתה גם היא שונה כעת.
איך פספסתי את זה?
עדינה. מטופחת.
יד של נערה.
רגע.
שניה.
לא… זה לא יכול להיות… זה… אני…
לא הפכתי בחזרה לבן.
לא הפכתי בחזרה לבן!
ידיה נגעו קלות בגופה החדש, עוברות בעדינות על פניה שקודם היו מזוקנות מעט (למורת רוחה), כעת חלקות למגע. היא נגעה קלות בחזה שלה, מרגישה אותו.
זה… אמיתי. הכל אמיתי!
היא הסתכלה בעצמה ומשהו פשוט הרגיש נשי, נכון. (מאוחר יותר היא תדע להגיד שהיה זה פיזור השומן בגוף שלה)
״אני...״
היא החלה לדבר ועצרה בו במקום כאשר קולה הפתיע אותה. הוא היה גבוה מבעבר. כאילו היא מעולם לא עברה את ההתבגרות הנוראית הזו.
רגשות של שמחה, הפתעה ופחד מהלא נודע הממו אותה. היא התיישבה בספסל קרוב, בוכה מעוצמת החוויה.
״את בסדר, נערה?״
״אני… נערה… אני...״
היא קראה לי נערה. אני נערה עכשיו. אני באמת נערה עכשיו.
״את צריכה עזרה?״
אבל… האם אני בכלל יודעת איך להיות נערה?
המחשבה גרמה לה לסחרחורת קלה.
זה לא קשה יותר להיות נערה? להיות כל כך…
טיקי. אני חייבת לדבר עם טיקי.
״אני בסדר״ היא מלמלה לעבר האישה ומיהרה הביתה, מתעלמת מכל אדם וחפץ אשר היו בדרכה כאשר היא נכנסת כרוח פרצים בדלת המאפיה, הפעמון מצלצל בקול רם.
״ממהרת, מרינט?״ שאל אביה, אבל הדבר בקושי נקלט במוחה. היא רצה במעלה המדרגות, פתחה את דלת חדרה ונשימתה נעתקה.
---
״זה… זה יפהפה!״ היא פלטה בהתרגשות. חדרה לא נראה כלל כמו שזכרה אותו. עיניה ננעלו על הטפט הורוד והחמוד למראה. ספת המנוחה התואמת תאמה לו במדוייק והיא היתה צריכה לעצור את עצמה מלקפוץ עליה בשמחה. רגליה גררו אותה לעבר שולחן העבודה שלה, צבעוני ומזמין, מקושט בטעם טוב.
״מדהים!״ היא כמעט צרחה כשהתיישבה על הכיסא שלה.
״אני מבינה שאת אוהבת את החדר שלך״ נשמע קול, כאשר טיקי יצאה מתוך הארנק שלה.
רגע? יש לי ארנק? ורוד ויפה?
״נו, מרינט, אז איך את אוהבת את החיים החדשים שלך?״
מרינט הסמיקה עד לשורש שערותיה.
״זה… זה כל מה שאי פעם רציתי, מבלי לדעת את זה. אפילו שמי החדש מרגיש… מושלם.״
מרינט הרגישה שאינה שולטת ברגשותיה וניסתה להסיט את מבטה, אלא שטיקי רחפה מולה, מונעת ממנה את ההקלה הזו.
״אז אני חייבת להסביר לך איך זה עובד. כוחות הריפוי של המופלאה מחקו את מארין מזכרון האנשים ושכתבו את ההיסטוריה. לו תרצי אי פעם להפוך זאת, עלייך לקרוא להם שוב מתוך כוונה זו.״
מרינט גיחכה.
״לא נראה לי שזה הולך לקרות.״
״בנוגע לצורתך שלך את, כוחות הריפוי של המופלאה נמנעים מלשפוט אותך ולשנות את צורתך.״
״הו?״
טוב, יש בזה סוג של הגיון בכל זאת?
״אני מתחזקת את הופעתך החדשה בעזרת שבריר מכוחותי. לו תצטרכי את מלוא כוחותיך שוב, תוכלי לבקש ממני להוריד את הקסם.״
״נראה לי שגם זה לא הולך לקרות. טיקי, מה שקורה כאן...״
היא עצרה, מנסה להכיל את התרגשותה.
״מה שקורה כאן הוא מושלם. מעולם לא הרגשתי שמחה כל כך. כל כך בעלת רצון להגיע לבית הספר ולחיות את חיי החדשים.״
מרינט הביטה לעבר מיטתה אשר נראתה מאוד מזמינה, גם משום המראה שלה וגם משום שהיתה עייפה ומותשת.
״כנראה שזה הזמן בשבילי ללכת לישון… לילה טוב, טיקי!״
״לילה טוב, מרינט!״
מרינט התכרבלה במיטתה, מחוייכת כמו שמעולם לא חייכה.
---
מרינט היקרה… למרות שעשיתי כל כך הרבה בשבילך, הדרך שלך לקבלה עצמית רחוקה מסיומה. האתגר האמיתי טמון בתוכך.
SaltyOni666 on Chapter 1 Wed 11 Aug 2021 06:22AM UTC
Comment Actions
sd1970x on Chapter 1 Wed 11 Aug 2021 06:28AM UTC
Comment Actions
SaltyOni666 on Chapter 1 Wed 11 Aug 2021 04:06PM UTC
Comment Actions
שם (Guest) on Chapter 1 Mon 07 Apr 2025 01:55PM UTC
Comment Actions